סטרוינסקי בפסטיבל ישראל

December 25, 2018

 

נעלבתי, סלחתי, אך לא שכחתי.

 

דרכם של פסטיבלים שהם חורגים מהשִׁגרה ונושאים אופי חגיגי ושונה. כך נוהג גם פסטיבל ישראל מאז כינונו. התמזל מזלי ובאחד הפסטיבלים, הוזמנתי לקחת חלק בהפקה גדולה ומיוחדת. הועלתה בו יצירתו המרשימה של איגור סטרוינסקי, "החתונה"  (Les Noces),  על כל מגוון משתתפיה. המוסיקה לבלט נכתבה למקהלה, רביעיית זמרים סולנים, לא פחות מארבעה פסנתרים, ו"מטבח" שלם של כלי נקישה מגוונים ורעשנים. המיוחד והפסטיבלי היה, שהביצוע כלל הפעם גם להקת בלט.

הפסנתרנים והנקשנים היו כולם אומנים ישראלים מן השורה הראשונה. המקהלה מגלזגו שבסקוטלנד, והזמרים הסולנים מאנגליה. הייתי הישראלית היחידה בין הזמרים ולהקת בת-שבע רקדה.

היצירה בוצעה ברוסית - שפת המקור, ואני כמובן טרחתי ללמוד אותה  בקפידה. נעזרתי בדוברי רוסית, בִּתקופה שקדמה לעליה הגדולה מברית המועצות.

החזרה הראשונה התקיימה ללא הרקדנים והתמקדה בַּביצוע המוזיקאלי. העבודה הייתה מאומצת ודרשה ריכוז רב. מקצָב ומשקל מבלבלים, מצלולים זרים ומהירות גדולה היו רק חלק מן הקשיים שזימנה היצירה למבצעיה.  עשינו כולנו כמיטב יכולתנו.

בהפסקה פגש אותי המנצח וכדרך אגב העיר לי, "שימי לב, יש שם איזה מקום שאינך מדייקת בו בַּצליל. האינטונאציה לא מושלמת". בהכנעה ובתודה ביקשתי אותו להצביע על המקום המדויק של הזיוף הסורר, כי הרי עם תשומת לב וריכוז ניתן לתקן עוולות מוזיקאליות שכאלה. הוא לא יכול היה לומר לי היכן בדיוק שגיתי. למעשה לא  ניתן לצָפות שיזכור, ולכן הקשיתי ושאלתי אם שרתי גבוה או נמוך מדי. כאן הגזמתי בשאלתי. במקום להגיב בשקט ולומר שאינו יודע, רק הפליט המנצח בטון מרוגז וציני "את  מ ו כ נ ה לשיר נקי?" צליל הדיבור היה מתריס והדברים נאמרו כבדרך אגב וכאילו ללא כוונה אמיתית לחפש דרך לשיפור. הוא לא חיכה לִתשובה על שאלתו הרטורית המקוממת והמשיך ללכת. בסיומה של החזרה הלכתי הביתה פגועה ומצוברחת.

 

למחרת כבר התקיימה החזרה בהיכל התרבות. רוב שטחה של קידמת הבמה הוכשר לרקדנים, ואילו אנו המוזיקאים הוצבנו בחלקה האחורי, הרחוק יותר מן הקהל.

היצירה מסובכת  כשלעצמה ועתה, עם  צרוף הבלט, התאום היה קשה ומלחיץ עוד יותר. במקום מסוים, ריטמי ומהיר, הייתה כל הזמן תחושה של "התפרקות החבילה". המנצח כאילו איבד שליטה, והכל נשמע שגוי מיסודו. הפעם היה מישהו מהפסנתרנים הקורבן, ונגדו הוא הפעיל את חציו שוב ושוב. תנועותיו הלכו ונעשו עצבניות, וכך גם ירה את טענותיו אל עבר נגנֵי המקלדת.

לי היה נדמה שמקור הרע  כלל  לא היו הפסנתרנים אלא דווקא המקהלה, שלא הצליחה לשמור על קצב השירה. חשבתי שזיהיתי את השגיאה שהביאה לתסבוכת, ומתוך נאיביות ורצון לעזור העזתי ללחוש: "המקהלה רצה". התכוונתי שהשירה המהירה של זמריה מטלטלת את כל המבנה המוזיקאלי המורכב. בנקודה זו נראָה שהדם עלה לו למנצח לראש והוא ענה בכעס מופגן, בקול שקט, ארסי ואיטי: "את מוכנה לתת לי לעבוד?" להגנתי אומר שחשתי כאילו הוא ואני "מאותו הכפר" ולכן הרשיתי לעצמי מידה, מוגזמת אולי, של אינטימיות. התערבתי לו בעבודתו מבלי שנתבקשתי.

לאחר רגע של הפסקה, כאילו מתוך ייאוש על כי אין התקדמות בביצוע הקטע הבעייתי, הוא המשיך וביקש מכולם לחזור פעם נוספת על אותו פרק. הוא פנה בשרמנטיות ובחיוך אל המקהלה האורחת וביקש בנועם, "שימו לב, לא לרוץ, לא למהר..." "don't rush"...                                        

פתאום, ראה זה פלא, הכל הסתדר.

האבחנה שלי התבררה כנכונה. אכן הייתה זו המקהלה ששגתה בִּמהירות השירה וגרמה לכל הבלבול. ביני לביני הרגשתי מנצחת, צודקת ומבינה עניין. הבעיה נפתרה למעשה בזכותי. ידעתי זאת וחשתי עליונות וגאֲווָה על זה שהמנצח ירה וקלע בַּתחמושת  ש ל י.  בלבי אפילו לעגתי לו על כי לא הודה בכך.

 

יום הקונצרט הגיע. הרגשתי התרוממות וציפייה לָערב החגיגי והייתי בטוחה בַּתפקיד שלי בעקבות כל אותן החזרות האינטנסיביות. חבל היה לי על ההתייחסות שקיבלתי אך התעלמתי ממנה ולפני שעלינו על הבמה, נקשתי על דלת חדר המנצח ונכנסתי. הוא ישב על הכורסא, חוור ונרגש. ניגשתי אליו, לחצתי את ידו ואיחלתי לו הצלחה.

כשעמדתי לצאת הוא קרא לי אליו, הסתכל בעינַי ורק אמר "גילה, בראבו על הכל!"

ההפתעה והתדהמה שלי היו מהולות בשמחה ובסיפוק ובעיקר בתחושה של מחילה על העלבון.

 

 

22.1.2005

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Black Twitter Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon