אמא ועוגת השבת

December 24, 2018

עברו למעלה מ 21 שנים מאז אמא נפרדה מאיתנו וזכרה עמנו כל הזמן.

מעבר לזכרון  הכללי של ילדות מאושרת ומשפחתיות, קיימים בו אותם סיפורים קטנים וסיטואציות מיוחדות שצצות ועולות מדי פעם.

כידוע מונחות התנהלות הורים והתייחסותם לאירועים שונים על ידי רצונם לתת לילדיהם חינוך ולציידם לחיים בטוב ביותר.

כשהייתי בכתה א' או ב' הייתה לי חברה, דליה. אינני יודעת אם אהבתי אותה אבל נהניתי מן הקשר ומן השעות שבהן בילינו יחד במשחק. לרוב אצלה בבית.

הורי ניהלו אורח חיים של צנעה, תכנון וחסכנות בהתאם ליכולותיהם הכלכליות המוגבלות, אבל כילדה לא חשתי מחסור. לא הכרתי דרך חיים אחרת וטוב היה לי במה שהיה.

ביום שישי נהגה אמא לאפות עוגה לשבת. העוגות של אמא לא היו מפוארות או עתירות מרכיבים יקרים ומיוחדים. הן היו לרוב עוגות בחושות או עוגות שמרים ואהבנו אותן מאד.

באותו יום שישי מדובר אמא אפתה עוגה כדרכה מדי שבוע וכדי לזרז את צינונה לאחר הוצאתה מתוך התנור, העמידה אותה בחוץ, על מעקה המרפסת.

דליה באה אלי וגילתה את דבר העוגה עם ניחוחה המשכר וחשקה בה. בלי אומר ודברים וללא כל עכבות של מותר ואסור, של מקובל ושל לא יאה, פשוט פנתה אלי וכמעט כפקודה ביטאה את רצונה. "תני לי פרוסת עוגה", אמרה. היא לא הכירה סייגים ואני נחרדתי. הדילמה היתה רצינית. מחד גיסא ידעתי שאסור לי לבצוע את העוגה סתם כך ומאידך גיסא לא רציתי לסרב לדליה. מבוכת הסירוב הייתה אפילו גדולה מפחד התגובה של אמא. והמעשה נעשה, רחמנא ליצלן. מלאתי אחר בקשתה של דליה ופרסתי פרוסה. משולש יפה כמו מטורט. ואמא – האם התלבטה בתגובתה?

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Black Twitter Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon