לינה באוהל סיירים

December 31, 2014

 

 

לא, לא, זו לא טירונות ולא שום דבר הקשור לשרות צבאי. זהו טיול שנתי בכתה ו' או ז', אחד מאותם טיולים אהובים שיצאנו אליהם בבית הספר ואשר סיפקו תמיד חוויות והתנסויות בלתי נשכחות.

טיול זה היה כמדומני לצפון, אולי להר ארבל וסביבתו. ילדים חביבים עמוסי תרמילי גב, כובעים על ראשיהם, שמחים ונטולי דאגות, צועדים על אדמת הארץ ולומדים להכיר ולאהוב אותה.

הערב ירד והיה עלינו להכין עצמינו ללינת לילה. הקמנו את האוהלים הקטנים, זוגות זוגות, מן הסתם, חוויה נוספת ומיוחדת. שובצתי לחלוק את האוהל עם בת כתתי אביבה. למה דווקא היא לא זכור לי, כי בעצם לא היינו קשורות זו לזו במיוחד, אולם לא הייתה גם שום סיבה להתנגד לסידור, שכנראה הוכתב לנו.

בניית האוהל עברה ללא תקלות וכמו כל שאר הילדים פעלנו בהתאם להוראות וזחלנו את תוך האוהל. נשכבנו לאורכנו – כנראה בתנוחה היחידה האפשרית. הנעורים וחוסר הבעיתיות בעניינים כגון הרדמות אחר יום מלא ומעייף בתנאים שאינם מלון חמישה כוכבים או אפילו  המיטה שבבית, אפשרו את השינה ללא קשיים מיוחדים.

באמצע הלילה העירה אותי חברתי אביבה, טלטלה אותי קלות ובפיה שאלה – "אולי תסכימי להחליף מקומות אתי?" לקח לי זמן להתחבר לעצמי ולהבין את פשר השאלה וחשיבותה, כך פתאום באמצע הלילה. אביבה לא התקשתה כלל להסביר ולנמק ולענות על שאלתי "אבל למה?" היא אמרה בפשטות ובבהירות "כי אצלי יש אבן!"

הרי דוברת עברית אני ובכל זאת לא האמנתי למשמע אזניי ולא הבנתי דבר. ילדה טובה שכמוני, תמימה ולא בעייתית – מצאתי את עצמי מגיבה: "אבל אם נתחלף האבן תהייה אצלי..."

הגיון צרוף. אסרטיביות. והכל בנועם. הסתובבנו לצד השני והמשכנו לישון עד אור הבוקר.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Black Twitter Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon