דאקי – כלבת התחש שלי

December 31, 2014

בוקר, השעון המעורר "צרח" – שעה שבע.

מה בוער בעצם? אה, כן, יש סדר יום עם מיני מטלות ועיסוקים, פרוזאיים יותר ופחות, וצריך להתחיל כדי להספיק.

אני שולפת את עצמי מן המיטה ומברכת את דאקי שלי בברכת בוקר טוב. והיא - ערנית ודרוכה מיד. מ"מרום" הסלסלה הממוקמת על הרצפה למראשותיי, רבוצה כשכפות רגליה הקדמיות, הקטנטנות, על "מעקה" הסל והראש ביניהן, עיניה אינן עצומות, ואם כן, אזי האוזניים כרויות לכל רחש ותנועה שמסביב.

ואני בשלי. פעולות של בוקר, החוזרות על עצמן מדי יום בריטואל קבוע וכאילו מובנה ומוסכם. חדר האמבטיה הקטן הצמוד לחדר השינה, דלתו פתוחה ואני סמוכה ובטוחה שדאקי מקשיבה למי המקלחת הקולחים, המוכרים לי ולה. היא מכירה את התנועות הקשורות בהתנגבות, בצחצוח השניים ובארגון תלתלי הסלסול התמידי... ההתלבשות תוך נטילת הבגדים מן המעמד המיועד להם ונעילת הנעליים מאותתות לה בברור, שהפעולות הולכות ומסתיימות ונחוצה רק עוד מעט סבלנות: סידור, ניעור ואוורור כלי המיטה, הרמת התריסים ופתיחת החלונות – מה שמפעיל מיד את הנחיריים הרגישים של החיה... אין ספק שהיא יודעת שתורה יגיע והיא רגועה ושקטה בציפייתה. אפילו השמחה על היציאה ליום החדש, הירידה לטיול הבוקר, גם היא תמיד אותה אחת, בטוחה, קבועה וידועה מראש.

משעמם? נדוש ושגרתי? כן, ובכל זאת מרתק, מרגש ונוגע בנימי הלב.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Black Twitter Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon