קתדרה - "זכרונות ילדות"

הייתי כמדומני בת שנתיים או שלוש שנים.

אמי נסעה מדי פעם לבקר את אחיה שגר בירושלים והפעם לקחה אותי אתה.

נסענו ברכבת וכשהגענו לתחנת ירושלים (על יד החאן) היא לקחה אותי בזרועותיה ועברנו בתוך ההמון שגדש את אולם המעבר מן הרציף אל חוץ התחנה. פתאום איבדתי נעל אחת ואף הודעתי על כך לאמי. אולי בכיתי. לא היה מצב שאפשר היה לחפש את הנעל או להרימה. האנשים נדחפו ודחפו ובלית ברירה ויתרנו עליה.

הזיכרון שלי מאותו מקרה מתמקד בצפיפות, בהמולה ובחוסר האונים שלי.

העובדה שלעולם אינני נדחפת ומתערבת בהמון צפוף, שאני מרגישה מאוימת במצב כזה, קשורה כנראה לטראומה שעברתי באותה נסיעה לירושלים.

הפסיכולוגית, נותנת ההרצאה שביקשה תיאור של חוויה מיוחדת מן הילדות המוקדמת, פירשה את התנהגותי באופן נוסף: חיפשתי נוחיות ולא רציתי להטריד ולהטריח את עצמי יותר מדי בגלל נעל...

היום, ממרחק הזמן ועם הכרותי את עצמי ואת תכונותיי, אני נוטה לקבל את קביעתה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Black Twitter Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon