שֶׁ לִ י" ברחה, אך לא לתמיד

October 9, 2011

 

 

                        

שלי הולכת וגדלה, הולכת ומתמלאת, נהיית יפה יותר מיום ליום ופרוותה היפיפייה והרכה ממשיכה לפתות ולספק בליטופים הנעימים שאני מעניקה לה. עברו 4 שנים מאז שהגיעה לביתי, אל חיי. היא חלק מהבית, חלק מהמשפחה ואני אוהבת אותה אהבה גדולה. אני מדברת, פונה אליה והיא עונה ואני מתיימרת להבין את שפת ה"מיאו" שלה, על גווניה וקולותיה. גם להיעדרויותיי התכופות מצאנו פיתרון. בימים אלה, או יותר נכון בלילות אלה, מצאתי מי שתישאר עם החתולה בביתי, תנקה את ארגז החול שלה, תאכיל אותה ותיתן לה ביטחון שאיננה ננטשת סופית. כמה ימים של יללות מוגברות מצפים לי תמיד עם חזרתי וחוץ מן המזוודה, שהיא ממש לא אוהבת ומתנחלת בתוכה כמעשה מחאה, גם עניין הנסיעות היה לחלק מחיינו המשותפים.

 

והנה, בנסיעה אחת, אחת מני רבות, לא צלח הסידור הקבוע ונאלצתי למסור את "שלי" ל 8 ימים לפנסיון של כלבים וחתולים. עד לאותו יום זה קרה רק עם הכלבים שהיו לי. הבטיחו לי שהיא תהייה שמורה במקום מרווח ונעים, תזכה לטיפול ואין ולא תהייה לי שום סיבה לדאגה. רחמיי נכמרו על החיה עוד לפני שהבאתי אותה למקום המיועד, למרות שרציתי להאמין שהכל יהיה בסדר. כולם עודדו אותי בעניין הזה עם מלים כמו "זה רק חתול, היי, אל תוציאי מפרופורציות..." מה הם מבינים, כולם?

 

נסיעתי הייתה מוצלחת. נהניתי מחוסר הצורך לדאוג וידעתי שכך נכון היה לנהוג. כשחזרתי הביתה, עוד לפני פרוק המזוודה, אפילו לפני המקלחת הנחוצה, מיהרתי אל "שלי" שלי ואודה שאפילו התרגשתי מעט לקראת המפגש איתה. דימיתי אותה מיללת חרישית, זוקפת זנב ומתלטפת על רגליי, כאילו אומרת "ידעתי שתחזרי ושלא תעזבי אותי סתם כך". נכנסתי למשרד הפנסיון ושאלתי שאלה רטורית, "הכל בסדר? "שלי" שרדה את הימים האלה והיא בסדר?" התשובה הייתה "כן, כן, כמובן. קוראים לה "שי", נכון?" צריך הרי למצוא את הכרטיס האישי שלה בקופסת הכרטיסיות. "לא, לא, לא "שי", שמה "שלי"....נזעקתי" והתשובה, שבאה מפיה של מנהלת הפנסיון הנבוכה, הייתה, "אה, זו החתולה שברחה!!!" המלים נחתו עלי כפצצה. לא האמנתי למשמע אזני ולא ידעתי מה לומר. לרגע הייתי אילמת. "מה? איך? מה פתאום? איך לא שמרתם? זה הרי כלוב סגור, לא?" סתם שאלות שלא מובילות לשום מקום. ניגשנו לאזור ה"חתוליה" והציעו שאקרא לה בשמה, כי על קריאתי היא כנראה תגיב. הרי לא יכול להיות שהתרחקה יותר מדי מן המתחם, בשביל זה היא פחדנית מדי. מה שלא לקחו שם בחשבון הוא, שהחתולה תבוא כשהיא תרצה, לא כשאני אחפוץ בכך. כבר נאמר שחתול זה לא כלב. אין מצב של אילוף ושל משמעת. אותה ינחה תמיד חוש ההישרדות ואם תארוב סכנה בדרך, היא תישמר לנפשה.

 

 

 

 

 

 

עברו 4 שבועות. הספקתי לנסוע פעם נוספת וסיכמנו שיודיעו לי טלפונית אם יקרה נס ו"שלי" תחזור, תימצא. בעלת הפנסיון הביעה צער וביקשה סליחה ולא ידעה מה

לומר מעבר לכך. דיברנו על פיצוי....תמיד הרי רציתי כלב וחתול. רציתי כלב קטן והם גידלו שם בפנסיון כלבי "תחש" (דאקל). הם הציעו לי חתולה סיאמית אבל אני נצמדתי לרעיון הכלבלב ושמעתי את המשפט "את רוצה דאקל, יהיה לך דאקל!" ולא האמנתי. הכלבים האלה יקרים למדי, אבל כמובן שלא היה מדובר בכסף בכלל. רק רצו לפצות, להרגיע, להשתיק.

 

יום לפני חזרתי קיבלתי שיחה לטלפון הנייד שלי, ברחוב, בעיירה קטנה שבאוסטריה: "גילה, מצאנו את החתולה! ראו אותה בלילה, גונבת אוכל מערמת השקים שבחצר הפנסיון וחוזרת אל מקומה שבעליית הגג. שם שהתה וחכתה, מן הסתם, לרדת החשכה ביום הבא כדי לשוב ולדאוג לעצמה למזון. כך יום אחרי יום. הצבנו מלכודת חתולים והיא אכן נלכדה ומחכה לך בחדר-כלוב". כל זה נשמע לי כחלום הזוי ולא ידעתי את נפשי מרוב שמחה והקלה. הגעתי הביתה ומיהרתי אל הפנסיון. כבר מרחוק שמעתי את היללות של החתולה שלי. זיהיתי את קולה ולא היה לי ספק שאלה יוצאות מגרונה ולא משום גרון חתולי אחר. דיברתי אליה רכות והיא אכן נענתה לי בגרגור מיידי ובזנב זקור. הכנסתי אותה אחר כבוד אל תוך המנשא שלה והתחלתי לצעוד אל עבר המכונית, כאילו לא עבר חודש, שבו לא ידענו היכן היא ו.....כאילו לא הייתה הבטחה לדאקל...

 

ומה אנחנו עושים עכשיו עם "דאקל"? שאלתי "שאלת תם", כאילו לא ברור לי שמרגע שנמצאה החתולה ובאה ההתנצלות הענקית, מה פתאום שאזכה גם בכלב. ובכל זאת חשבתי, שמגיע לי משהו בגין עוגמת הנפש והדאגה וגם חוסר האחריות של אותו פנסיון. הם פתחו שם חלון כדי...שייכנס אוויר... ופתחו דלת כדי....שרצפת הכלוב תתייבש מהר יותר אחרי שטיפתה...מה חשבו? ש"שלי" תגלה הבנה ותנהג כפילוסוף? היא הרי חכתה לרגע שבו תוכל לברוח.

 

בקיצור, הלכנו אל עבר כלוביי הכלבים. קשה לתאר את המחזה המלבב של כלוב, שבו כלב תחש בוגר, בן 3 שנים, בצבע דבש, גאה ובטוח בעצמו, מספר אימהות "תחשיות" ולמעלה מ 10 גורים, קופצניים, מתרוצצים, נצמדים אל גדר הכלוב כדי ללקלק ולזכות בליטוף. התלהבותי מן המראה ה"מגניב" הזה לא ידעה גבול. לבי יצא אליהם וכל כך, כל כך רציתי גור. בעצם גורה. בעלת הפנסיון הצביעה על אחת הכלבות הקטנטנות (בת 5 חודשים) וקבעה שזו, מעט קטנה מאחיה, תתאים לי ביותר. "נו, לכי, הביאי לי אותה..." דחקתי בה בחוסר סבלנות. והיא אכן נחתה על כתפי, הניחה את ראשה, כשכשה בזנבה השעיר וידעתי שמה שלא יהיה, זו הכלבה שלי ומן הראוי ש"שלי" תתחיל להתרגל לרעיון.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Black Twitter Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon