פירורים - דבר המפרסם

August 27, 2004

 

אחת הדרכים להתגבר על התיסכול שבהפסקות הכפויות, המוקדשות לפרסומות בטלויזיה,  היא...להתעניין במה שמשודר בהן.

מבין הפרסומות שבטלויזיה הגרמנית מצאתי כמה מעניינות, עשויות היטב, משכנעות ומשעשעות. אחת מהן, המשודרת שוב ושוב, אכן מביאה אותי לצחוק בכל פעם מחדש.

 

על ספסל ברציף תחנת רכבת יושב איש ועל ידו ילד. לכאורה ברור שאין בין השניים קשר. האיש בוחן את העוברים ושבים, בוהה בחלל ואילו הילד קורא בספר המונח על ברכיו. לפתע מתעטש האיש תוך שגופו מיטלטל מעט והתנהגותו הפיזית כהתנהגותו של מתעטש מצוי. הילד מזכה אותו במבט, ספק מתפלא ספק כועס על כי הפריע לו במעשה הקריאה.

אין דרמה.

כעבור מספר שניות, כמעט כצפוי, מתעטש האיש בשנית. הילד מעוצבן משהו ומגיב. הוא שולח את ידו אל התיק שלידו ושולף מתוכו אריזת ממחטות נייר, "טישו" או "טמפו". השכן המרוצה, תוך חיוך קל והרגשת הקלה, מושיט את זרועו ומוכן למחוות הילד, אלא שזה מתעלם וממשיך בעיסוקו הפעלתני. הוא מוציא ממחטה מתוך החבילה, פורש אותה, כמעט בטכסיות, בתשומת לב דייקנית להפליא, בהרמה קלה אל מול עיניו וקורע אותה לארכה בקו ישר. החיוך הולך ונמוג מעל פני האיש ונעלם לגמרי כאשר הילד מקמט את פיסות הממחטה ותוחב אותן אחת אחת אל תוך אזניו, מעשה התנגדות להפרעה הרעשנית. הממחטות מזדקרות, מאוזנות, מתוך אזניו הבולטות ממילא של הילד. הוא שב אל הספר ואל סיפורו המרתק, כאשר המנוזל שלידו נאבק במצב בדרכים פחות אסטטיות ומעט קולניות.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Black Twitter Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon